שנת 2020 תזכר לדורות. בצד שינויים אישיים, שנה זו מאופיינת בשינויים מקרו חברתיים. חלק משינויים אלה יתגלו בראי ההסטוריה כשינויים ארעיים, כאלה שבאו לביקור – הלמו את רוח וצרכי התקופה, ונעלמו כלעומת שבאו. שינויים אחרים – עתידים להתמסד ולהפוך חלק בלתי נפרד מהמציאות החברתית-תעסוקתית-ארגונית שלנו. יהיה לנו קשה לחשוב איך "חיינו אחרת פעם".
מיסוד הוא תהליך סוציולוגי שבו תפיסות ודפוסי התנהגות הופכים לחלק מ"מציאות החיים". תהליך המיסוד מושלם כאשר אנחנו לא זוכרים איך הדבר אותו אנחנו תופסים כ"אמת" נוצר והתהווה. כסוציולוגית, אני מסתכלת על העולם בפריזמה של תהליכים חברתיים ומציאות שמתהווה. בשנת הקורונה שמתי לב למספר שינויים שמתרחשים בעולם החברתי-תעסוקתי ובעולם הארגונים, ואשר עתידים בחלקם לעבור מיסוד. במאמר זה אציג שניים מתהליכים אלה.
ריחוק חברתי מבחירה התחלף בחיפוש אחר קרבה
אחד המאפיינים הבולטים של המהפכה התעשייתית הראשונה הוא תהליך האורבניזציה – המעבר מהכפר לעיר והולדתם של החיים העירוניים. אורבניזציה הפכה לחלק בלתי נפרד מאורח החיים האנושי. תהליך האורבניזציה הוליד עם השנים תהליכים סוציולוגיים נוספים שעוברים בחלקם שינויים, ומה שנראה כמו "חזרה לאחור".
התיאוריות האורבניות הקלאסיות טענו, שאנשים המתגוררים בסביבה אורבנית צפופה נמצאים במצב של עומס יתר חברתי ובאי סדר חברתי, מאפיינים שמובילים להמנעות מאינטראקציות עם אחרים, לפחות התנהגות של עזרה לאחר, לפחות אמון באחרים, לאחריות אזרחית מועטה ולהשתתפות נמוכה בסיטואציות חברתיות.
אולם נראה, כי בשנת הקורונה אנשים דווקא מחפשים את הקרבה לאחרים. הרחוק הפיסי והחברתי יצר אפקט הפוך ואנשים תרים אחר קרבה, השתתפות חברתית והשתייכות לקהילה. באזורים אורבניים הדבר בא לידי ביטוי בהתארגנויות מקומיות – ברמת העיר, השכונה הבלוק והבניין. נראה שיש "צמא" של אנשים לקרבה, לקהילתיות, לעזרה הדדית, לפעילויות משותפות. מכורח הנסיבות האנשים הקרובים ביותר פיסית - השכנים הפכו לקבוצה החברתית שניתן להשען עליה ולבנות סביבה הון חברתי.
הפרדת הספירה המקצועית מהספירה הביתית התחלפה בחוויית המשפחתיות
תהליך נוסף שהפוך ממה שהכרנו, מתקיים בעולם העבודה. מתוך נסיבות חיצוניות של ריחוק פיסי, נולד מודל העבודה ההיברידי – המשלב עבודה מהמשרד עם עבודה הבית.
עד שנת הקורונה עולם העבודה התאפיין בהפרדה מוחלטת בין הספירה המקצועית לספירה הביתית. ההפרדה בין חיי המשפחה וחיי העבודה מאפיינת מגוון מגזרים, תפקידים ודרגות ניהול. את הדוגמא הבולטת ביותר ניתן למצוא בעולם ההייטק, בעיקר בפרקטיקות שהפכו את מקום העבודה למקום החיים העיקרי תוך שהן מספקות לעובדים את כל מה שהם צריכים, רק שיישארו כמה שיותר שעות ביממה בארגון. פרקטיקות אלה הרחיקו את האנשים – בעיקר גברים, מהבית ומחיי המשפחה והפכו דפוסים אלה לנורמות. לא היה עולה על הדעת ששיחות עבודה תתקיימנה "מהסלון" כששאר בני המשפחה נוכחים בחדר. המידור היה מוחלט.
המעבר לעבודה מהבית – ומה שכנראה עתיד להשאר אתנו – מודל העבודה ההיברידי, החזיר את האנשים ל"משפחה". הדבר נכון לשני המגדרים, אבל בולט במיוחד בקרב הגברים. נכון שבשנים האחרונות התפתח שיח בספירת עולם העבודה שמעודד גברים לקחת יותר חלק בחיי המשפחה, למצוא את האיזון בין העבודה והחיים האישיים. אבל מה שלא הצליח להתממש בשיח תאורטי וביוזמות ארגוניות נקודתיות – הפך למציאות בשנת הקורונה, כשאנשים חוזרים ל"חיי הכפר" במובן של ביתיות, משפחתיות ואיזון בין החיים האישיים לחיי העבודה. וההנחה היא שתהליך זה יעבור מיסוד ויהיה חלק בלתי נפרד מחיי העבודה בעתיד.
לסיכום
העולם ידע מספר מהפכות תעשייתיות. ונראה שבימים אלה אנו מצויים בעיצומה של מהפכה נוספת. אולם, נראה שהפעם במקום ללכת קדימה ולהשאיר דפוסי עבר – בעבר, דווקא מתקיים תהליך של הליכה לאחור. וטוב שכך. התהוותם של דפוסים שיוצרים ניכור, בידוד, חוסר אמון והפרדה בין משפחה ועבודה – לא הייטיבו עמנו. לפעמים נדרשת טלטלה גדולה על מנת לתקן דפוסים, אורחות חיים ותפיסות לגבי המציאות. ואת זה עשתה הקורונה. אז אולי יום אחד גם נגיד לה תודה.
המאמר התפרסם במדור דעות בגלובס.
Comments